פסק-דין בתיק ת"ק 36235-11-10

1.         עסקינן בתאונת דרכים שאירעה בין רכב שהיה נהוג בידי התובעת מזה ובין רכב שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") מזה.

            בכתב התביעה, טוענת התובעת, שהתאונה אירעה באופן הבא: התובעת נהגה ברכבה, בנתיב השמאלי ברח' הרצל ברחובות, כאשר בנתיב הימני חנו מכוניות.

            בעודה נוסעת כך, פגע ברכבה לפתע מאחור רכב שהיה נהוג בידי הנתבעת וכתוצאה מכך נגרם נזק לחלקו האחורי של רכב התובעת.

            מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לתאונה ולגרם הנזק רובצת על הנתבעת, הגישה תביעה זו לחייב הנתבעות לשלם לה את נזקיה בסך של 17,620 ש"ח, הכולל בחובו: הוצאות תיקון הרכב בסך של 13,225 ש"ח, ירידת ערך בסך של 2,432 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 945 ש"ח, עוגמת נפש, בזבוז זמן,הוצאות נסיעה וכיו"ב בסך של 550 ש"ח.

2.         לנתבעת, גרסה שונה לאופן קרות התאונה והגרסה המועלית בכתב ההגנה היא: הנתבעת נסעה בכביש חד סטרי בעל 2 נתיבי נסיעה והיא עצמה נסעה בנתיב הימני. לפתע וללא כל התראה, סטה רכב התובעת אל עבר נתיב נסיעתה של הנתבעת ופגעה במוקד שמאלי קדמי של רכב הנתבעת.

3.         מעדויות העדים שכ"א מהמעורבות בתאונה הביאה עולה, שכל עד לא בא להעיד רק על מה שהוא ראה או זכר מהתאונה, אלא כ"א מהם אף רצה ללמד סנגוריה על הצד שהביא אותו להעיד.

            הגב' אדווה רז - שהעידה מטעם התובעת- (להלן:"אדווה") ידעה לומר, שלא הייתה לתובעת סיבה לעשות משהו לא בסדר. (עמ' 3 לפ',ש' 6- 7).

            הגדילה לעשות הגב' שירה זאדה - חברה של הנתבעת- (להלן: "שירה") אשר נסעה ברכב הנתבעת בעת האירוע ואומרת לזכותה של הנתבעת, שהנתבעת היא אחת הנהגות היותר מדויקות. (עמ' 5 לפ',ש' 6- 7) והיא גם העריכה, שהתאונה הייתה עניין של תשומת לב (עמ' 5 לפ',ש' 19).

 4.        עם זאת לאחר שבחנתי ושקלתי לגופו של עניין את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים, את עדויות העדים שכ"א מהם השמיע בבית המשפט, אני מחליט, שגם אם אקבל את תאור האירוע, כפי שנטען על ידי כ"א מהמעורבות בתאונה, הרי שהמסקנה העולה מכך היא, ששתי המעורבות בתאונה תרמו תרומת רשלנות בשיעור של 50% לקרות התאונה - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         אני אכן מקבל את הערכתה של שירה, שהתאונה אירעה מחוסר תשומת לב, אך אני קובע כי חוסר תשומת לב הייתה הן של התובעת והן של הנתבעת.

                                    הנתבעת מציינת, שהיא כלל לא ראתה את רכב התובעת. (ראה עדותה בעמ' 4 לפ', ש' 25-26).

                                    התובעת אינה זוכרת פרטים רבים אודות התאונה וגם קיימת סתירה בגרסתה בכל הקשור בנתיב נסיעתה, שכן בכתב התביעה טוענת היא, שהיא נסעה בנתיב השמאלי, משום שבימני חנו מכוניות ואילו בעדותה בבית המשפט טוענת היא, שהיא נסעה בנתיב הימני ובעת הזאת שמעה בום.

                                    בהודעה על תאונת דרכים שמסר מר חיים פרץ נאמר, שהתובעת נסעה בנתיב השמאלי ולכן אני מקבל את עדותה של הנתבעת, כפי שנאמר בכתב התביעה וכפי שאמר מר חיים פרץ בהודעה הנ"ל, שהתובעת נסעה בנתיב השמאלי ואילו הנתבעת נסעה בנתיב הימני.

                        ב)         מההודעה על תאונת דרכים שמסר מר חיים פרץ נסעה התובעת בנתיב שמאלי וגם אם אקבל עדות זו יחד עם עדותה של התובעת וגם בהסתמך על התרשים ששורטט על גבי ההודעה הנ"ל, הרי שאין לי ספק שגם אם האירוע אירע, כפי שכל מעורב בתאונה מתאר אותו, המסקנה היא ששתי המעורבות בתאונה אחריות לקרות התאונה, שכן עולה מעדויות הצדדים והעדים וגם מהתרשימים, שהתאונה אירעה בעת ששני הרכבים סטו בשלב התאונה - זה לימין וזה לשמאל וכך אירעה ההתנגשות והנזקים באותם מקומות הנראים על פני תמונות הרכבים והן אלו העולים מקביעת השמאי בחוות דעתו.

                        ג)          גם התובעת אינה עקבית בעדותה ולא ידעה בדיוק לומר באיזה נתיב נסעה בעת האירוע. התובעת טוענת, שהיא נסעה בנתיב השמאלי, משום שבימני חנו מכוניות וגם אומרת שלא סטתה מנתיב הנסיעה בשום צורה שהיא. בהמשך, לא בטוחה התובעת באיזה נתיב נסעה ואומרת, שהיא חושבת שנסעה בנתיב הימני. (ראה עמ' 1 לפ', ש' 22 וש' 24) ורק לאחר שאביה, שישב באולם העיר לה שהיא הייתה בנתיב השמאלי, השיבה גם התובעת שככל הנראה זה היה בשמאלי. (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 2- 5).

                                    התובעת חוזרת פעמים מספר ואומרת, שהיא לא זוכרת פרטים, אך דבר אחד היא זוכרת וזה, שהיא לא סטתה. (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 21- 22, עמ' 2 לפ', ש' 14- 15 וש' 22- 23).

                        ד)         אדווה, עדה מטעם התובעת גם היא לא זכרה באיזה נתיב נסעה התובעת, אך ידעה להוסיף ולומר, שהיא נסעה בסדר ופתאום שמעו בום מצד ימין (עמ' 2 לפ',ש' 32- 33) והיא גם קובעת, שלא הייתה לתובעת סיבה לעשות משהוא לא בסדר ואז שמעו בום. (עמ' 3 לפ', ש' 6- 8).

                                    כפי שכבר ציינתי לעיל וכפי שעולה מעדותה של אדווה, הרי שלא פעם מתייצבים עדים ושוכחים, שעליהם להעיד בבית המשפט על עובדות שהם ראו או שמעו בעת אירוע זה או אחר ולא להביע דעות או לחלק ציונים לאותו אדם המזמין אותם להעיד.

                        ה)         מר יצחק פפיאשווילי, חברה של התובעת, שהיה ברכב התובעת, לא עזר בפרטים על אופן קרות האירוע, אלא טען שבעת שנסעו ישר, שמע פתאום בום וראה אוטו לבן מאחור נכנס ברכב התובעת. (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 25- 26).